שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי השלום מלאכי עליון

אוהד אזרחי

מאמר מפורט על יום השבת, בכמה ענינים פנימיים. (נכתב די מזמן. אין לי מושג באיזו שנה….)

לכל מקום שאליו הולך האדם מלווים אותו, לפי דעת חז"ל, שני מלאכים. מלאך אחד טוב ומלאך אחד רע. המלאכים הללו מלווים אותנו ממש לכל מקום – כך לפחות משתמע מן הדיון התלמודי, המתחבט בשאלה כיצד יש לבקש בנימוס מן המלאכים להמתין לנו לרגע מחוץ לחדר בית הכסא…

הנכנס לבית הכסא אומר: התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם.

אמר אביי: לא לימא אינש הכי, דלמא שבקי ליה ואזלי, אלא לימא (= לא יאמר אדם כך, שמא יעזבוהו וילכו, אלא יאמר:) שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם[1]

אולם כידוע עניין מיוחד יש לאותם מלאכים דווקא בשולחן השבת: על פי דברי התלמוד – כאשר חוזר האדם לביתו מבית הכנסת בערב שבת בוחנים המלאכים כיצד הכין עצמו אותו אדם לקראת שבת. אם נמצא שההכנות היו ראויות – שניהם מברכים אותו, ואם נמצא שההכנות היו כושלות שניהם מקללים אותו. זאת למרות שאחד מהם מוגדר כ"מלאך רע" והשני מוגדר כ"מלאך טוב". יכולנו לכאורה לצפות שמחלוקת נצחית ועמוקה תשרור בין השנים, אך מסתבר שבנקודה זו שוררת ביניהם הסכמה מסוימת, לפחות בדיעבד:

תניא רבי יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו מלאך רע אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט/ב).

דברי חז"ל באגדתא התלמודית מהווים שער לתובנות רוחניות עמוקות, אלא שעל פי רוב שער זה נמצא נעול והדברים נשארים סתומים וחתומים. לכן, בכל תהליך של לימוד דברי אגדה יש למצוא את המפתח המתאים, שבעזרתו ניתן יהיה לפתוח את הדברים כך שתתגלה משמעותם האקזיסטנציאלית.

במאמר זה אבקש להציג את אחד מן המפתחות האפשריים להבנת הדברים שצוטטו לעיל. כמו בכל תהליך של לימוד תורה – ישנם בודאי מפתחות הרבה, ומה שעובד טוב לאדם מסוים או לדור מסוים עלול שלא לעבוד היטב לאדם אחר או לדור אחר. לכן הדברים שיובאו להלן אינם מתיימרים להציג את "ההבנה הנכונה" בהא הידיעה, אלא דרך מסוימת, שאותה מצאתי כמעניינת ומפרה. דרך שעובדת עבורי ושאותה אני שמח לחלוק עם אחרים בהבנת משמעותה הפנימית של השבת.

איך בוראים מלאך

את המפתח שהתאים עבורי למנעולו של שער זה מצאתי בדבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין, ובהסבריו על מהותם של המלאכים. במקומות רבים בכתביו מדגיש רבי צדוק כי מה שנקרא "מלאכים" בלשון חז"ל הנו בעצם מה שבלשון יותר מושגית ופחות מיתית ניתן לכנות כ"כוחות רוחניים":

אבל אמיתות הדברים כי המלאך הוא כח כל דבר. שכח המכה הוא המלאך הממונה על ההכאה, וכח המציל הוא המלאך הממונה על ההצלה. כל כח רוחני אשר הוא נברא בעת בריאת העולם להיות אותו כח משמש בעולם הוא הנקרא מלאך, רוצה לומר: כח שלוח מהשם[2]

הכוחות הרוחניים הפועלים בעולם הם המלאכים. יש מלאכים שממונים על הצלה, כפי שמסביר רבי צדוק, ויש מלאכים הממונים על הכאה, וכן לכל פעילות אחרת המתרחשת בעולם – רפואה או סופת שלגים, גידול צנוניות או רביית לוויתנים – לכל פעולה דרושה אנרגיה רוחנית, וכל אנרגיה כזו היא בעצם סוג של מלאך. כי אכן המלאכים בלשון חז"ל קרובים מאד למה שבלשון ימיינו היינו קוראים "אנרגיות". יש אנרגיות חיוביות ויש אנרגיות שליליות, כשם שבלשון התלמוד יש מלאכים טובים ומלאכים רעים.

אולם גם לכל אדם ואדם יש כאמור "מלאך טוב" ו "מלאך רע" פרטיים משלו. במספר מקומות מסביר רבי צדוק כי מלאכים אלו מייצגים את כוחות הנפש המוכרים לנו יותר כיצרים – יצר טוב ויצר רע:

יצר רע ויצר טוב שבאדם נקראים … מלאך טוב ומלאך רע. וכן בפרק ב' ד(מסכת) חגיגה[3] "שני מלאכין שעמו".[4]

אולם קיימים גם מלאכים מסוג נוסף שמלווים את האדם, ואלו הם המלאכים הנבראים על ידי פעולותיו של האדם. בכל פעולה ופעולה, בכל דיבור ודיבור – משחרר האדם סוגים שונים של אנרגיות רוחניות אל העולם. מעשים טובים ודיבורים מאירים משחררים אנרגיות חיוביות, או בלשון חז"ל – "בוראים מלאך טוב" – ומעשים שליליים כמו גם דיבורים חשוכים משחררים אנרגיות שליליות, או בלשון חז"ל – בוראים "מלאכך רע". הכוחות הרוחניים הללו, שאותם אנו יוצרים ובוראים במהלך חיינו, מקיפים אותנו ומלווים אותנו כל הזמן. ההילה הרוחנית שבתוכה הולך האדם בעולם מכילה את מכלול הכוחות הרוחניים שאותם יצר על ידי מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו. ה"מלאכים" הללו שאותם אנו בוראים משפיעים, לפי תורתו של רבי צדוק, על מהלך חיינו ואף על מהלכי מחשבותינו. באופן זה מסביר רבי צדוק את המושג של "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" – המצוות שאדם עושה בוראות כוחות רוחניים שמקיפים אותו תדיר ומשפיעים על הלכי מחשבתו מכאן ואילך באופן חיובי, מה שמביא את האדם לחיות באווירה חיובית יותר ולהימשך לעשייתם של עוד ועוד מעשים מאותו הסוג:

המצות ומעשים טובים של האדם, ואין צריך לומר דברי תורה, מביאים בלבו הרהורים טובים, וההיפוך מעבירות[5], כמו שאמרו ז"ל מצוה גוררת מצוה ועבירה כו'. ופירוש גרירה זו: כי מכל מצוה נברא מלאך, פירוש כח רוחני … ועל ידי זה המלאך טוב שהוא שלו, שנולד מפעולתו והוא שוכן אצלו ומקורב לו, הרי המלאך הוא רוחני כמו מחשבת האדם, ועל ידו נופל מחשבה בלבו לעשות מצות אחרות[6]

הקונפליקט

במשך כל ימות השבוע אנו מייצרים מספר אין סופי של "מלאכים" שכאלו, חלקם חיוביים וחלקם שליליים, אך כולם נולדו מפעילותינו בעולם. כולם מתלווים אלינו ומתערבים בהלכי מחשבותינו והסך הכל הכללי שלהם יוצר את האוירה הרוחנית שבתוכה אנו חיים ומתפקדים.

אל יום השבת אנו מגיעים עמוסים במטען שאותו יצרנו ואספנו סביבנו במשך כל השבוע החולף. מטען האנרגיות, או המלאכים, שבו אנו מוקפים משקף לרוב קונפליקטים פנימיים שלנו עם עצמנו – חלקו מקוטב לצד החיובי ומשקף את כל אותם דברים שטובים לנו וטוב לנו אתם, וחלקו מקוטב שלילית ומשקף את הצדדים החשוכים יותר של אישיותנו, את צד הצל שבנו, או מה שנקרא בלשון המקורות את "היצר הרע" שלנו.

וכאן מזומנת מכשלה לקורא בן זמננו – אל לנו לחשוב על מושגי היצר הרע והיצר הטוב כמשהו ששיך לתחום הדתי בלבד. אם נעשה כך נפספס את מירב האפשרויות האקזיסטנציאליות הטמונות בלימוד המקורות היהודיים. לקורא וללומד בן זמננו יש הכרח לתרגם את השפה הדתית של המקורות לשפה פסיכולוגית ובכך לחשוף את הרבדים בהם מדבר הטקסט העתיק ישירות אל תהפוכות ותהליכי הנפש של היחיד. את מה שמכונה בשפה הדתית "היצר הרע" ניתן להבין כאותו כח דיסטרוקטיבי הקיים באדם, הדוחף אותו לקראת מחשבות ומעשים שאינם עולים בקנה אחד עם הכיוון הבונה ומשמר החיים שמייצג "היצר הטוב". היצר הרע מבטא גם רבים מן האספקטים באישיותנו שאותם דחקנו לקרן זוית ושעמם קשה לנו יותר להתמודד בגלוי, אותם אספקטים מודחקים שלעתים מנוגדים לאופן שבו למדנו לתפקד כבני תרבות. אולם תחת הכותרת הכללית של "היצר הרע" קיימים כחות אדירים וחשובים. חז"ל, חכמי החסידות והקבלה הכירו בחשיבותם של כחות אלו כחלק מן המשחק הגדול של התפתחות העולם והתפתחות האישיות[7]. כי המשחק בין שני הכוחות הללו איננו משחק פשוט ולעתים הבניה האמיתית נעשית דווקא על ידי שיתוף של כוחות הרסניים בתהליך הבניה וההתפתחות. יש שהנפש עושה, במודע ושלא במודע, שימוש בכחות דיסטרוקטיביים כדי לצאת כנגד הרגלים ומבנים ישנים של התנהגות, אותם היא מבקשת להחריב לקראת פיתוחם של מבנים חדשים. אלו תהליכים שנתפסים הן על ידי החברה והן על ידי האדם עצמו כמסוכנים, ולעתים רק בסיומם ניתן לאשר רטרואקטיבית כי אכן הם היו נחוצים.

ובכל אופן – חייו הרגילים של האדם מלאים במאבקים פנימיים בין הכחות הבונים לכחות ההרסניים שבתוכו. במשך כל ימי השבוע אנו מייצרים כמויות של מלאכים המקוטבים זה לזה. חלקם בעלי תדר חיובי וחלקם בעלי תדר שלילי, ובינם לבין עצמם יש מתח מתמיד המלווה אותנו בכל דרכינו. אדם שחי חיים של עבודה דתית יהודית מצויה, שם לעצמו מטרה ברורה להישמע יותר ויותר ל"יצר הטוב" ושלא להישמע ל"יצר הרע". הוא מנסה להעצים את הנשמה ולתת לה שלטון על חיי הבשר והגוף. אולם בכך הוא נופל קרבן לדואליות המתמדת של הקיום. חייו נתונים במאבק ומוקדשים באופן עקבי להשגת מטרות רוחניות מסוימות.

רבי אייזיק חבר, מקובל מן האסכולה שהתפתחה בבית מדרשו של הגאון מוילנא, מתאר בספרו "פתחי שערים" את המאבק המתמיד המתרחש ברובדי המחשבה הדיבור והמעשה שבנפש האדם, כקונפליקט מתמיד שבין תרי"ג[8] מלאכי היצר הטוב ותרי"ג מלאכי היצר הרע:

כמו שיש צלם בסטרא דקדושה, כולל קומה שלמה … כך יש צלם דסטרא אחרא, והוא גם כן קומה שלימה … והם תרי"ג מלאכים בסטרא דקדושה, ונכללים כולם תחת יצר הטוב שלו, ותרי"ג מלאכים רעים ונכללים ביצר הרע, מסוד צלם דסטרא אחרא. והם מה שנאמר שבכל מצוה נברא ממנו מלאך אחד, והוא תיקון ניצוץ אחד מצלם דקדושה, וכן לעומתו להיפוך על ידי עבירה וביטול מצוות עשה.

והוא המלחמה שבאדם כל ימי חייו בג' חלקי העבודה – במעשה ובדבור ובמחשבה[9].

אולם השבת באה בסופו של השבוע ומסמנת כיוון אחר של חיים רוחניים. השבת מסמלת חיי רוח שאינם מנדים את חיי הבשר. שמחת השבת כידוע חייבת להיות מבוטאת דווקא בסעודות חגיגיות – "בשר ודגים וכל מטעמים" – כלשונה של אחת מזמירות השבת. הזמן המועדף בהלכה וכן בקבלה לקיום יחסי מין הוא דווקא יום השבת – "עונת תלמידי חכמים בשבת"[10].

רש"י בפרושו למסכת ביצה[11] מפרש את מושג "הנשמה היתירה" שאותה לדברי חז"ל מקבל האדם ביום השבת כמצב של יכולת גדולה יותר להתענג בתענוגים גופניים ולהגיע לפתיחת הלב, וכלשונו:

נשמה יתירה – רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו.

בחצרות החסידים שבקרבם למדתי היו מדגישים בדברי רש"י הללו את המילים "ואין נפשו קצה עליו". כאילו בנוהג שבעולם אם אדם אוכל ושותה ומענג את גופו נפשו אכן קצה עליו, כי חיי הגוף וחיי התענוגות מנוגדים לחיי הרוח, והחלק הרוחני שבאדם קץ בתענוגות הבשר. אולם בשבת נפתח הלב לחוות את התענוג הגופני מכיוון אחר. בשבת ניתנת לאדם נשמה יתירה, ובזכות אותה נשמה יתירה הוא אוכל ושותה ומקיים יחסי מין ומתענג ונח ושמח – ואין נפשו קצה עליו – כלומר החלק הרוחני שלו איננו נמצא עוד במצב של קונפליקט עם הגוף והנאותיו, אלא מוצא דרך להשלים עמו.

שבת מסמלת סוג אחר של רוחניות. זוהי רוחניות שאיננה מסומנת בסימן המאבק והקונפליקט בין הרוח והחומר, אלא רוחניות שמגלה את ההתעלות האלהית שמצויה דווקא בעומק החויה של התענוג הגשמי. שבת היא יום שבו יכול לשרור שלום בנפשו של האדם, והשלום הזה מסומל בשלום הנעשה בין המלאכים המלווים אותו – מלאכי היצר הטוב ומלאכי היצר הרע.

לדברי חז"ל, כשבאים המלאכים ורואים כי צרכי השבת הגשמיים מוכנים היטב – "שולחן ערוך, מיטה מוצעת" וכדומה – הם מברכים את האדם שגם בשבת הבאה יהיו פני הדברים כך, ובנקודה זו יש כאמור הסכמה ביניהם, כי בשבת קיימת הזדמנות לעשות שלום במרומינו. ההכנה מראש דרושה בפשטות לשם הקדשת התענוג עצמו כחלק המיוחד השייך ליום השבת. שהרי בכל תענוג קיימת גם הטרחה המקדימה אותו, ולכן את הטרחה אנו מתבקשים לבצע בימי החול ולהשאיר רק את התענוג המזוקק, את החויה כשלעצמה, ליום השבת.

אין בטוב למעלה מעונג

היכולת לחוות את התענוג הגשמי שמשהו שאיננו נוגד את ההתפתחות הרוחנית איננה דבר של מה בכך. ביהדות כמו בדתות מרובות אחרות ברחבי העולם נתפסה ההתפתחות הרוחנית כמנוגדת מבחינה פנימית לתענוגות הגוף. ציטטות מרובות לאין קץ ניתן להביא כדי להדגים זאת מכתבי ראשונים ואחרונים, אך אסתפק בדברי חז"ל עצמם במסכת אבות[12] האומרים:

כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה:

פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל

וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה

וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן

וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה

וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל

אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לך

קל לנו לתפוס את חיי הרוח וחיי הבשר כמנוגדים זה לזה. אך כפי שראינו עד כה זוהי חשיבה של חולין. חשיבה של קודש, כזו הראויה ליום השבת, היא חשיבה המתעמקת אל תוככי התענוג החומרי ומגלה גם בו את האלהות. הנביא ישעיהו מבטיח למי שיפסיק לטרוח במלאכתו ביום השבת כי יזכה לחוות את העונג ברמה אחרת – "אז תתענג על יהוה..[13]."

בחסידות הדגישו את המילה "על" בה נוקט פסוק זה ואמרו כי כאן מדובר בתענוג שמקורו גבוה יותר משם הוי"ה, שהרי הוא ממוקם כביכול "על יהוה". שם הוי"ה מסמל יותר מכל את המערכת אמונית הרגילה, אותה תודעה דתית שבה הנפש קצה בתענוגות הגוף. אך מה שלמעלה משם הוי"ה מסמל רמה אחרת של תודעה, תודעה של שבת, תודעה הקשורה על פי הקבלה לספירת הכתר, שלמעלה משם הויה, תודעה שבה נמצא שורשו של התענוג.

על פי הקבלה החסידית מבית מדרשו של רבי שניאור זלמן מליאדי, התענוג מושרש בספירת הכתר, והכתר קשור לגיאומטריה של העיגול. לכַתר משהו פירושו להקיפו סביב סביב. ואכן התודעה שאיננה בנויה על הדיכוטומיה שבין חומר ורוח, שבין עליון ותחתון וכדומה, מסומלת בפילוסופיה הקבלית כקשורה לתודעת העיגולים.

קבלת האר"י טוענת כי העולמות כולם נבראו על ידי שני סוגים של השפעות רוחניות – האחת השפעת העיגולים והשניה היא השפעת היושר. את היושר מאפיינת הגישה הליניארית המודדת והשופטת. במצב של קו ישר וזקוף יש מקום למושגים של עליון ותחתון. לאורך הקו הישר יש מי שקרוב יותר אל מקור הקו ויש מי שרחוק ממנו יותר, אך בעיגול לעומת זאת אין חלוקות. כל הנקודות על פני העיגול נמצאות במרחק שווה מנקודת המרכז, ולכן מסמל העיגול תודעה של השתוות. תודעה שבה אין עליון ותחתון, תודעה שלא קיים בה מאבק ולא קיימת תחרות.[14]

שעשועים עצמיים

התודעה המאפיינת את ימי החול היא תודעה של התקדמות לקראת מטרות. זו תודעה ליניארית שבה ישנה מטרה וישנה דרך המכוונת להשגת אותה מטרה. כך פועל האדם בכל מעשיו במלאכות החולין. אולם ביום השבת נכנסת לתמונה תודעה אחרת. תודעה שלא פועלת להשגת מטרות. ברגע כניסת השבת לימדו חז"ל כי על האדם לראות עצמו כאילו "כל מלאכתו עשויה"[15]. במצב שכזה מפסיקה ההתקדמות לקראת, ומתחילה לפעום התודעה של להיות ב-.

ומכאן יוצאת לנו גם מחשבה מחודשת על טיב השביתה בשבת. אם מלאכה מוגדרת כעשיה ממוקדת מטרה, ומאופיינת על ידי ליניאריות, הרי ששביתה ממלאכה תתבצע לא רק על ידי אי-עשיה, אלא גם על ידי עשיה מסוג אחר. האם קיימת עשיה שאיננה ממוקדת-מטרה? בודאי שכן, אך זו איננה מלאכה, אלא פעולה משחקית. עשיה שאיננה מאופיינת בהתקדמות לקראת מטרה כלשהי ניתנת להגדרה כשעשוע. השעשוע הנו עשיה שאין לה כל מטרה שהינה חיצונית לעצם העשיה עצמה. שעשוע איננו ליניארי אלא מעגלי, הוא חוזר אל תוך עצמו, וגם המילה שעשוע בעברית מציינת זאת על ידי חזרה מעגלית על אותו הצליל פעמים: שע-שוע. אם יש מטרה לשעשוע הרי היא התענוג, אך התענוג שבשעשוע איננו דבר הנפרד מעצם השעשוע. במלאכה יכול להיות עונג שמגיע למבצעה בעת סיומה על ידי השגת התוצאה הרצויה, אולם במשחק ובשעשוע העונג הוא עצמי וקשור לעצם התהליך של המשחקיות. לכן גם כאשר "מפסידים במשחק" והמטרה כביכול לא הושגה, קיימת עדיין הנאת המשחק, כי התענוג נמצא בתהליך ולא רק בתוצאה. אינני רוצה להיכנס כאן לדיון בדבר איסורי שבת, אך ברור כי אם מאמצים את ההבחנה בין פעולה של חולין כפעולה ליניארית, לפעולה של קודש כפעולה מעגלית-שעשועית, הרי שיש לכך השלכה מיידית על השאלה אם מותר או אסור לעשות דברים מסוימים בשבת. הדגש יועבר במקרה שכזה יותר לקראת לאיכותו הפנימית של המעשה ופחות יושם על הגדרתו החיצונית. ציור, לשם דוגמא, יכול להיות מלאכה שיש לה מטרה ורווח בצידה, אך יכול הוא גם להיות שעשוע גרידא, ללא מטרה וללא תכלית זולת התענוג שבעשיה עצמה.

והנה בספר משלי יש פסוק מעניין ביותר, המתייחס למושג התענוג: "לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים[16]".

התענוג איננו יפה דווקא לכסיל – אומר מחבר ספר משלי, כפי שאין ראוי לעבד למשול בשרים. העבד, שאיננו מורגל בחֵירות איננו יכול למשול כראוי מפני שהוא להוט מידי להחזיק את ההגה בידיים. העבד מתמכר לתחושת הכח שבשלטון, ולכן הממשלה איננה ראויה לו. וכך, אומר מחבר ספר משלי, גם לגבי התענוג. יכולנו לחשוב שהתענוג איננו ראוי לחכם, כשם שפרקי אבות משבחים את מי שחי "חיי צער" וטוענים שהוא זה שחי על פי "דרכה של תורה". אך ספר משלי טוען כי דווקא לחכם יפה התענוג, בעוד שאין הוא מתאים כלל לכסיל. הכסיל איננו יודע למצוא את האלהים בתוך התענוג ובשבילו התענוג נשאר בגדר חוויה שטחית גרידא. אך לחכם יש יכולת להתענג באופן מלא, שכן הוא מוצא את האין-סוף בתוך התענוג. החכם נשאר חופשי בתוך ההתענגות, כי עבורו זו דרך חיים של קדושה, ואין זה עוד דבר שיש לאסוף ולצבור[17]. התענוג איננו כובל או ממכר את החכם, כי הוא מפולש אל האין-סופיות, ולכן יכול הוא להיות תענוג שלם, תענוג שאין בו צער[18]. החכם הוא מי שיכול לגלות באופן עמוק בנפשו את האמת שבדברי ספר יצירה הקובע כי "אין בטובה למעלה מענג[19]".

בראשית היה השעשוע

במקומות מספר בספרות קבלה נחשב השעשוע העצמי של האלהים בתוך עצמו כתחילת ההתעוררות האלהית להאצלת ובריאת העולמות כולם, הרבה הרבה "לפני" שהתחילה בריאת העולם המתוארת בסיפור הבריאה. כאילו "בראשית היה השעשוע". השעשוע כתנועה מחזורית מעצמו אל עצמו של האלהים, כתנועה שאין לה תכלית מלבד עצמה, כתנועה שכולה עונג פשוט, היה, עלפי קבלת רבי ישראל סרוג, השורש העליון של "התורה הקדומה", או החכמה האלהית המתאחדת בעצמותו, שעלפיה נתהוו העולמות כולם:

כתיב: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת"[20], והוא דברי התורה הקדושה, שאומרת שהיא אומנותו של הקב"ה… ואמרה "ואהיה שעשועים יום יום", שנאצלה בו ע"י בחינת שעשוע, שנתגלה בבחינת שעשוע, ועל ידי זה נאצלה בו … והיינו, כי הנה תכונת השעשוע … הוא בבחינת התעוררות ותנועה שמתנועע בעצמו … (ו)התנועה אשר בשעשוע היא בבחינת צמצום מעצמו אל עצמו. והנה אותן הנענועים … הם בבחינת התנוצצות. שעל-ידי השעשוע נתגלה ונעשה התנוצצות אורות רבים. … והוא על דרך הכוכבים המבהיקים ומבריקים ברקיע, נראים כמתנועעים. והנה, ברוב השעשוע והברקת האור, היה מחבר הנקודות אחת אל אחת, ונעשו לאותיות, עד שיצאו על ידי זה האותיות של כל התורה כולה.[21]

האל מתעורר בתענוג עצמי, בשעשועים אוטו-ארוטיים, ומתוך כך מתחילה להיווצר התורה הקדומה כנצנוצי אותיות מתנוענעות, כטיפות זרע הנושאות מידע גנטי. האל מתענג ומשתעשע, ובודאי שגם החכם הדבק באל וההולך בדרכיו, או האדם בעל המעלה הרוחנית הראויה, יכול לדעת כיצד להשתעשע ולהתענג בחייו – שלא ככסיל אשר לו "לא נאוה תענוג".

"שעשועים יום יום"

עד כה אמרנו כי בשבת מוזמן האדם לגעת באותו מצב של הוויה מעגלית, שבה אין תחילה ואין סוף, שבה התהליך הוא העיקר כי אין לעשיה תוצאה מוגדרת או מטרה, ו"להתענג בתענוגים" – כדברי הפיוט. אולם יש להזכיר  שבדברי חז"ל נאמר כי תלמיד חכם נקרא שבת. החסידים אהבו להדגיש זאת ולראות בצדיק אדם שכל ימיו חי בבחינת שבת[22]. כלומר – האדם יכול באופן עקרוני להמשיך את אותה איכות של הוויה מעגלית מיום השבת אל ימות החול ולחיות בעולם החולין, בעולם המעשה, מתוך מצב תודעה שכזה שבו אין הוא "עושה" כלום, וכל שהוא כביכול עושה עומד בסופו של דבר, מבחינתו הפנימית, בסימן השעשוע.

אדם שכזה, הרואה מעבר לדפוסי החשיבה הליניארית, איננו רץ אחרי מטרות ואיננו חי בעולם רדוף השגיות. הוא יכול לעשות דברים רבים, להיות פעיל ואף ליזום מהלכים, אך התודעה הפנימית שלו איננה רדופה כי אם שקטה ומלאת שלום. בעולם שבו אנו רגילים לחיות, הקןנפליקט המתמיד, התחרות והרדיפה מהווים את המוטו של הקיום. אנו מכורים למאבק. מלחמה נטושה בינינו לבין הסביבה לא רק על כסף ומעמד חברתי כי אם גם על ניואנסים עדינים יותר כמו אותה מלחמה סמויה על אהבה, או על תשומת לב, או על הערכה, שאותה אנו מנהלים ללא הרף. את המלחמה הזו איננו מנהלים רק מחוצה לנו, כי היא מתנהלת בראש ובראשונה בתוך עצמנו. האדם נמצא במאבק מתמיד עם עצמו, בין רצונותיו האמיתיים לבין הדברים אותם הוא צריך לעשות, בין התשוקות והנימוסים, בין הרגשות המתערבלים לבין ההכרח לשמר את חיי השגרה, או בין "היצר הטוב" ו"היצר הרע" – בין שתי מערכות הכחות הרוחניים המקיפים אותנו תמיד.

שבת מהווה הזמנה לחיים אחרים. שבת, שכאמור איננה רק יום מסוים בשבוע, אלא כינוי למצב תודעה שאיש המעלה האמיתי נוגע בו תמיד, מבקשת מאתנו להגיע אליה ללא דברים ש"צריך" עוד לעשות, כש"כל מלאכתך עשויה" והכל מתוקן לסעודה. שבת מבקשת להשכין שלום קודם כל בתוכו של האדם. על ידי הזחת תשומת הלב מן הרדיפה והנרדפות האין-סופיות אל נקודת השקט, אל אי העשיה ואל ההתנהלות שמתוך עונג, מבקשת השבת להשכין שלום בין הכחות המנוגדים שבאדם פנימה, עד ש"מלאך רע יענה אמן" לברכת המלאך הטוב.

את כל המלאכים שייצרנו במהלך ימי הרדיפה של השבוע החולף אנו מזמינים אתנו אל הסעודה וקוראים להם, לפי המנהג המסורתי – "שלום עליכם מלאכי השלום, מלאכי השרת, מלאכי עליון". בליל שבת אנו מוזמנים להתבונן אחורנית אל ימי השבוע, להכיר בקונפליקטים שליוו אותנו במהלך אותם ימים, לראות כיצד הכוחות המנוגדים הללו, של כל ספקותינו וכל לבטינו, מלוים אותנו עד היום הזה, ולהשכין שלום ביניהם. השכנת השלום הפנימי נובעת מן היכולת לקבל את הצד האפל שבי, את צד הצל שלי, ולראות גם בו שותף מלא לחיים המלאים. קבלה עצמית זו אפשרית רק מתוך אימוצה של צורת הסתכלות אלטרנטיבית, הנובעת מתורת העיגולים ולא מן היושר. כי היושר נמצא תמיד במאבק ובמרוצה לקראת, ואילו בעיגול הכל נמצא בהשתוות גמורה.

ברצוני לסיים בקטע מאחד ממעשיותיו של רבי נחמן מברסלב. ב"מעשה מבן המלך ובן השפחה שנתחלפו" מועמד בן המלך האמיתי במספר מבחנים כדי לדעת אם ראוי הוא אכן למלוך. אחד המבחנים הוא תיקון הגן. מסופר על גן מקסים, שעל ענפי העצים שבו גדלים פירות מזהב. לגן הזה אין שער ולמרות זאת אף אחד לא נכנס אליו. הסיבה לכך היא שכל מי שנכנס לגן הזה מרגיש מיד שרודפים אחריו, והוא מתחיל לברוח בבהלה. האדם בורח למרות שאף אחד לא רודף אחריו, ובמנוסתו הוא נופל ונחבל עד זוב דם.

בן המלך האמיתי מתבונן בגן ורואה כי בשוליו ניצבת תמונת תבליט של מלך קדום, אשר בימיו היה שלום. הוא לוקח את דמות המלך הזה, מציב אותה במרכז הגן ומיד מתברר כי בעקבות כך מי שנכנס עתה אל תוך הגן איננו חש עוד כנרדף:

והלך אל הגן (הינו זה הבן מלך האמת), וראה שיש לו חומה סביב, והשער פתוח, ואין שם שומרים, כי בודאי אין צריכים שומרים לזה הגן. והיה הולך אצל הגן, והסתכל וראה, שעומד שם אצל הגן אדם, הינו שהיה מצויר שם אדם. והסתכל וראה, שלמעלה, מעל האדם, יש דף, (שקורין טאבליצע), וכתוב שם, שזה האדם היה מלך לפני כמה מאות שנים, ובימי המלך הזה היה שלום, כי עד אותו המלך היה מלחמות, וכן אחריו היה מלחמות, ובימי המלך הזה היה שלום.

והתבונן מאחר שכבר נעשה מבין דבר מתוך דבר, כנ"ל, שהכל תלוי בזה האדם; שכשנכנסין לגן ורודפין אותו אין צריכין לברח כלל, רק לעמד עצמו אצל האדם, ועל ידי זה ינצל. ויותר מזה: שאם יקחו את האדם הזה ויעמידו אותו לפנים בתוך הגן הזה, אזי יוכל כל אדם לכנס בשלום אל הגן הזה. (כל זה הבין זה הבן מלך האמת על ידי שהיה מבין דבר מתוך דבר, כנ"ל) והלך ונכנס אל הגן; ותכף כשהתחילו לרדפו הלך ועמד אצל האדם הנ"ל, שעומד אצל הגן מבחוץ, ועל ידי זה יצא בשלום, בלי פגע כלל, כי אחרים, כשנכנסו לגן והתחילו לרדפם היו בורחים בבהלה גדולה מאד, והיו מוכים ונלקים על ידי זה; והוא יצא בשלום ושלוה על ידי שעמד עצמו אצל האדם הנ"ל. והשרים ראו ותמהו על שיצא בשלום, ואזי צוה (זה הבן מלך האמת) לקח את האדם הנ"ל. ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן, וכן עשו, ואזי עברו כל השרים בתוך הגן ונכנסו ויצאו בשלום, בלי פגע כלל[23]

הגן תוקן. מלך השלום הובא למרכז הבמה והמציאות נתקנה. אחת מן המשמעויות הגלומות בסיפור זה קשורה לימי המעשה הנרדפים, וליום השבת, שהוא כמו מלך של שלום, אשר יש להביאו למרכז התודעה כדי שכל הגן כולו יתוקן[24]. שבת מזמינה אותנו להפסיק את הלוחמה הפנימית, גם זו שבין היצרים השונים שבנו, לדעת לקבל את הצל כחלק הכרחי מתמונת המציאות הכללית, להפסיק את המרדף ולחיות בשלום.

---

[1] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס/ב. למרות דברי התלמוד פוסק רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ג)  כי "עכשיו לא נהגו לאומרו". עוד על המלאכים המלווים את האדם בהזדמנויות אחרות ראה גם בבלי תענית, יא/א.

[2] שיחת מלאכי השרת פרק ראשון ד"ה אבל.

[3] הכוונה לסוגיה המופיעה במסכת חגיגה דף טז עמוד א', הדנה בשאלה של מי מעיד על מעשיו של האדם לאחר פטירתו מן העולם, כאשר אחת מן הדעות המובאות שם היא ששני מלאכי השרת המלוים את האדם תמיד, בכל דרכיו, הם אלו שמעידים בו: "אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו, שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. וחכמים אומרים נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר משכבת חיקך שמור פתחי פיך, אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה. רבי זריקא אמר שני מלאכי השרת המלוין אותו הן מעידין בו, שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ויש אומרים אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל".

[4] דובר צדק אות ד, ד"ה ובפר'

[5] כלומר – פעולה הפוכה קורת על ידי עבירות.

[6] צדקת הצדיק אות רמא.

[7] חלקו הראשון של מאמרי "שניים כרובים", העוסק בארוטיקה ובהקשרה לבית המקדש, דן בין היתר בחשיבות אותה יחסו המקורות היהודיים הקלאסיים  לכחו של "היצר הרע" (ראה אזרחי וחיותמן, "הישן יתחדש והחדש יתקדש", הוצאת האקדמיה לירושלים, 1997). מאמר נוסף המתמקד בנושא הצל יופיע, אם ירצה השם, בספר "שמים חדשים" המשותף לעמיתי ר' מרדכי גפני ולי, שם יוקדש דיון רחב יותר ומפורט יותר לסוגיות אלו.

[8] המספר תרי"ג (613) מהווה כידוע הן את מספר אברי הגוף והן את מנין המצוות שבתורה, על פי דברי חז"ל בתלמוד. לכן טוען ר' אייזיק כי מכלול המלאכים שבכל צד מהווים "צלם", או "קומה שלימה" – כלומר צורה שלימה של אדם, הכוללת את כל אבריו, ומלאכים אלו נבראים על ידי המצוות, שמספרן הכולל הנו 613, כמנין האיברים. נמצא שמכלול הכחות הרוחניים שהאדם יוצר במעשיו מסודרים גם הם, באורח הולוגרפי, בדמות אדם.

[9] פתחי שערים נתיב גדלות דז"א – פתח מב

[10] וכדברי רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רפ, א) "תשמיש המטה מתענוגי שבת הוא לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מליל שבת לליל שבת".

[11] דף טז/א

[12] משנה מסכת אבות פרק ו, ד'

[13] ישעיה נח, יד.

[14] על תודעת העיגולים והיושר הרחבתי את הדיון במאמר "כי הטבע הוא אלהים" בספר המשותף לרב מרדכי גפני ולי שיקרא (ככל הנראה) "שמים חדשים" ועתיד לראות אור בקרוב בהוצאת מודן.

[15] "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך – וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים? אלא שבות כאילו מלאכתך עשויה" (ילקוט שמעוני שמות – פרק כ – רמז רצו)

[16] ספר משלי פרק יט, י

[17] "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה, וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס…" (ספר קהלת פרק ב, כו).

[18] רבי נחמן מברסלב אמר "שהזווג של הצדיק האמת, קשה עליו ענין זה. ולא די שאין לו שום תאוה כלל, כי אם אדרבא יש לו יסורין מזה, ממש כמו יסורי התינוק בשעת מילה. כי ממש יסורין אלו יש להצדיק בשעת זווג ויותר מזה" (שבחי מוהר"ן, יז). אולם אף על פי כן יש לומר כי לאדם השלם הזיווג איננו בגדר יסורים כלל (ולמה שיהיה כך?) כי הוא יודע לחוות את העונג באופן המלא ביותר, ולכן זהו עונג שלם, עונג שאין בו צער, ואין בו עצבות ואין בו מתח כי כולו תענוג פשוט ואלהי – "אין בטוב למעלה מעונג".

[19] ספר יצירה, פרק ב' משנה ז'.

[20] משלי פרק ח, פס' ל. ותחילת הפרק: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ:". כלומר – כל אלו דברי החכמה.

[21] רבי שלמה אלישוב, "לשם שבו ואחלמה", הקדמות ושערים, שער הפונה קדים, פרק א'.

[22] כך יש להבין לדעתי את דברי הבעל שם טוב המובאים בספרו של נכדו – רבי אפרים מסדיליקוב (דגל מחנה אפרים פרשת תולדות ד"ה או): "ושמעתי מאא"ז זללה"ה כי יש ל"ט מלאכות שהם לצורך חיות וקיום האדם אך כשעוסק בתורה אינו צריך ל"ט מלאכות גשמיות כי הטל תורה מחייהו, ויש לומר שלכך נקרא התלמיד חכם שעוסק בתורה בחינת שבת כיון שהוא שובת מן הל"ט מלאכות ואינו צריך להם כי טל תורה מחייהו". החכם בודאי זקוק במובן הפשוט לל"ט מלאכות החול ותוצאותיהן. הוא עדין אוכל לחם שלשם גידולו נחרש השדה ונזרע והושקה וכדומה. כלומר גם החכם העליון עושה שימוש במובן הפרקטי בל"ט המלאכות של ימי החול, אך במובן הפנימי של הדבר, אם הוא חי ברובד אחר, ברובד של המעגליות, הרי שגם אם בפועל הוא ממשיך לחרוש ולזרוע ולקצור הרי שבפנימיות קיימת איכות אחרת לכל מעשיו, וכדלקמן בפנים.

[23] רבי נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות, מעשה יא.

[24] בשולי המעשה רשומות כמה מילות ביאור משמו של רבי נחמן, וביניהן כתוב גם: "ובחינת הגן, כי אדם הראשון נתגרש מן הגן, ושבת אגין עלוהי (=הגנה עליו), כמובא (עין זהר שמות קלח). ושבת הוא בחינת מלך שהשלום שלו, בחינת האדם הנ"ל, שהוא מלך, שהיה שלום בימיו, ועל כן עמד עצמו אצל שבת. והשאר לא באר".